"באהבה אמיתית שני בני האדם חווים את עצמם כחופשיים, וכל אחד מהם רוצה את חירותו של האחר כפי שהוא רוצה את חירותו שלו" (סימון דה־בובואר).

במערכת יחסים, ההוראות בוחנות את מורכבותן של הקִרבה, התשוקה והאחריות. לעיתים ציות להן מוביל לתוצאה הרצויה, לעיתים הן מטעות ומבלבלות, ולא ברור האם הציות שולל מאיתנו את החירות או דווקא מעניק אותה.

איך אני עושה כביסה [לפני הגירושים]אלכס בן־ארי

אני נכנס למרפסת חדר הכביסה

אני מתכופף ולוחץ פנימה את הידית שפותחת את תוף המכונה

אני מכניס דף אחד של נייר לוכד צבע לתוך התוף של מכונת הכביסה

אני פותח את המגירה הלבנה שבחלק השמאלי העליון של חזית מכונת הכביסה

אני מוזג פקק של מרכך לתוך תא המרכך

אני שופך שלושת רבעי כוס אבקת כביסה לתא האבקה

אני סוגר בחבטה את מגירת מכונת הכביסה

אני מוציא את המטאטא והיעה ממרפסת הכביסה

אני פותח את מגירת הכביסה המלוכלכת שמתחת לכיור בחדר האמבטיה

אני מוציא בשתי ידיים ערמת כביסה וזורק אותה על רצפת מרפסת הכביסה

אני מכניס פריט פריט מופרד ומיושר לתוך המכונה

אני סוגר בחבטה את תוף מכונת הכביסה

אני מסובב את המתג הראשי של המכונה כך שיצביע על המספר ארבעים, שני מקומות שמאלה מן המרכז

אני מתבונן בלוח התצוגה בפינה הימנית העליונה של חזית המכונה עד שמופיע בו הכיתוב 1:04

אני לוחץ על הכפתור הגדול בפינה הימנית התחתונה של חזית המכונה

אני ממתין עד שאני שומע את קול הנקישה של נעילת המכונה

אני ממתין עד שאני שומע קול של מים מתוך המכונה

אני מסתובב ויוצא ממרפסת חדר הכביסה

איך אני עושה כביסה [אחרי הגירושים]אלכס בן־ארי

אני אוסף את הבגדים מסלסלת הקש בחדר השינה שלי ושם אותם בערמה על רצפת מרפסת השירות ליד מכונת הכביסה

אני אוסף את הבגדים מסלסלת הבד שמתחת לשולחן בחדר של הבן שלי ומוסיף אותם לערמה שעל רצפת מרפסת השירות

אני לוחץ פנימה את הידית שבקצה המכסה של מכונת הכביסה ומרים את המכסה כלפי מעלה

אני לוחץ פנימה את הבליטה שבמרכז התוף של מכונת הכביסה ופותח את מכסה התוף

אני מוציא מהשקית שעל המדף שמעל מכונת הכביסה טבלייה של נוזל כביסה וזורק אותה לתוך התוף

אני שולף מהקופסה שעל המדף שמעל מכונת הכביסה דף אחד של נייר לוכד צבע וזורק אותו לתוך התוף

אני מרים פריט פריט מהערמה שליד מכונת הכביסה ומכניס אותו לתוך התוף

אני דוחס מעט עם היד שלי את הבגדים אל תוך התוף

אני משחיל את שני צידי מכסה התוף זה לתוך זה וסוגר אותו בנקישה

אני מוריד את מכסה מכונת הכביסה כלפי מטה עד שהוא נסגר בנקישה

אני מסובב את המתג הראשי של מכונת הכביסה שני מקומות שמאלה כך שיצביע על ECO

אני רואה את הספרות 2:50 מופיעות על המחוון שבפינה הימנית העליונה של מכונת הכביסה

אני לוחץ על הכפתור הגדול שכתוב עליו START בפינה הימנית התחתונה של מכונת הכביסה

אני ממתין עד שאני שומע קול נקישה מתוך מכונת הכביסה

אני ממתין עד שאני שומע קול של מים זורמים מתוך מכונת הכביסה

אני מסתובב ויוצא ממרפסת השירות

מתכוןעדנה חלד

הוא לא קרא את ההוראות

"יש לתת לחומרים לנוח כמה שעות בשתי קערות נפרדות לפני הערבוב"

הוא לא הקפיד על ההוראות

הוא בחש אותנו מוקדם מדי, חזק מדי
לא התערבבנו כמו שצריך, לא תפחנו
יצאנו מלאי גושים וגבשושיות

הוא לא שם על הוראות

הילדים אכלו אותנו ממילא
כי שום דבר אחר לא הוגש

עונג השגרה באוטומטיפעת טללייבסקי

הו, עונג השגרה באוטומט. לרוב, אין שם עונג. הרגעים של העונג מתרחשים טרם המעבר למצב ורטיקלי. כל עוד כולנו מאוזנים, זוחלים על הגחון ממיטה למיטה יש עונג. אולם, ברגע שמישהו מתופף בכפות רגליים קטנטנות, או גורר בכבדות כפות רגליים גדולות על הרצפה המלוכלכת, בין קירות הבית מתחיל לתקתק שעון המטלות. אופטימלית, הוא אומר לי, כי הוא כזה, אוהב להעמיד שגרות; "אופטימלית, צריך לקום מוקדם יותר, שיהיה... מקדם בטיחות". ברמה הפרקטית, הוא מציע, שאיבעט מהמיטה חמש עשרה דקות מוקדם יותר, להקדים את התקתוק, הוא טוען, וצודק, שבכך הייתי מונעת הרבה אירועי הסלמה.

תראו אותי. אני מסוגלת להיות בכמה מקומות בו זמנית. דלת הפריזר חובטת בקיר, מתוכו נשלפות לחמניות שיפשירו בזמן שמתארגנים. בחדר השינה של הגדולים אני מחפשת בין ערמות שונות בגדים נקיים, באם נמצא – אושר גדול. אני מעניקה לעצמי נקודת זכות אחת, כוכב זהב. באם לא, אני פונה לאלתֵר־לאתר בגד קצר שאפשר ללבוש על בגד ארוך. אפשר לקוות שלא יהיה קר מאוד היום. אם גם כאן כשלו המאמצים אני צוללת לחפש בתוך ארגז הכביסה את הבגד הכי פחות מטונף. מזל שהם עוד לא מסריחים באמת, הילדים. הגבר מצקצק מעלי "צריך לכבס יותר", אני מהנהנת או נוחרת או אומרת פשוט "כן, צודק, צריך". מחדר השינה של ההורים אני צועקת לילדים "לכו ללבוש גרביים!" ואז, מתקנת את עצמי "לכו לגרוב גרביים, ושימו נעליים, סליחה – תנעלו נעליים!"

בממ"ד, משכנה של בתי, היא מסרבת להחליף בגדים מבגדי השינה. אז היא מתעקשת שהיא רוצה לבחור. כשכל הארון שלה מפוזר על הרצפה, היא בוחרת בתחפושת צב נינג'ה. אני רוטנת (בטפשותי) שאי אפשר ומנסה לשכנע אותה לבחור משהו יותר, שימושי; "לא יהיה לך נוח עם זה בחצר". לא זה לא יעבוד, אני מוסיפה "יהיה לך קשה לעשות עם זה פיפי". אותי זה לא היה משכנע. הגבר נעמד בדלת. שתינו מביטות בו. טון הדיבור שלו – מחנך? מאחד בינה לביני. היא מנפחת את חזה הקטן ופולטת צרחה: "אבא לך!", אני חורכת אותו רק במבט. הוא מבצע את תנועת הראש המפורסמת שלו, מעין טיק קטן שאין ביכולתו לשלוט עליו. הוא עוזב את משקוף הדלת. במטבח, הגבר מכין לכל השלושה כריכים, הוא שואל אותם מה הם רוצים בסנדוויץ', אני מתרגזת, למה הוא בכלל פותח את הנושא לדיון – תקע שם גבינה צהובה ונוכל להסתלק כבר. הינה זה מתחיל... כן לגבינה צהובה ונקניק, לא לגבינה צהובה ונקניק. אחרי קריאת השתקה מצידי – "אתם תאחרו!" לא משמעות המילים אלא גובה הצעקה הוא שגורם להם להירגע. הם ניגשים לקחת את שקיות האוכל שלהם. מדגדג לי לשאול – "שמת להם ירק?" אבל אני מתאפקת. אני מבינה, שלמרות שהילקוטים כבר על הגב – הם עדיין יחפים. הוא מאותת לי עם הראש ללכת בעצמי להחליף בגדים – לא יוצאים מהבית בפיג'מה. כשתחתונים וחזייה לגופי, סט שקניתי עוד בזמן הרומן – כשרציתי להרשים אותו. הבן הקטן שלי נכנס, הוא מסתכל עלי כמו על היפופוטם בגן חיות, אני לא יכולה לסובב אליו את הגב בגלל הפס של החוטיני. אני חוטפת מהכורסה טייץ שלבשתי גם אתמול בזמן שהוא מדבר איתי על קפטן תחתונים, "מתוקי, לך תנעל נעליים". "אני לא יודע איפה הם" הוא משיב. "תבדוק בארגז". "בדקתי". אני הולכת בטייץ וחזייה לארגז שבכניסה לבית "הינה, הנעליים כאן. איך לא ראית". יאוש בקולי. "בן של אימא שלו" הגבר מסנן מאחורי איזה קיר. כולם עם נעליים, ובגדים מלאים ליד הדלת. הקטנה מפטירה שהיא רעבה, הגבר אומר שתאכל בגן, אני מלכסנת אליו מבט זועם, זוויות הפה שלי מתעקלות ודאי מטה. מאחורי הדלפק הוא מכין לה שפיץ של לחמנייה עם שוקולד.

סוף סוף, אנחנו בדלת.

האמצעי, מבקש לסובב את המפתח. הוא מסובב בכיוון הלא נכון. הגדול צועק עליו לסובב לצד השני. הוא נלחץ, הוא בוכה, הוא מנסה לסובב לצד השני, אני רוצה לעזור לו, הוא דוחף אותי עם היד. אחרי כמה ניסיונות, בתנועת אגן חזקה אני מזיזה את הילד מהדלת, ובכך גם את אחיו הגדול והאחות הקטנה. מההדף של גופי היא על הרצפה, בוכה. אני מתה לתלוש את הדלת מהמקום. אך הדלת נותרת נעולה מולי, מול כולנו. הגבר עוקף אותי ומנסה בעצמו. "אני לא מבין מה קורה פה. מה עשיתם?" הוא מייד הולם בדלת באגרוף. הבנים מצטרפים אליו. "זה לא נפתח!" הוא קורא. "שמתי לב" אני אומרת לעצמי ומתרחקת. יש איזו יצירת אמנות כזו, בטוח. לא זוכרת איפה ראיתי את זה, תמונה של אנשים מול קיר. מה הם רצו האנשים ההם? לפתוח דלת? לטפס מעל קיר. הקירות סוגרים עלי. אני תופסת את הראש בין הידיים. לחשוב אישה. הגבר ממשיך לנסות לפתוח את הדלת. אני יודעת שזה לא יעזור. אני לא יודעת למה אני יודעת. אני יודעת שהדלת נעולה ואנחנו לא יוצאים מכאן עכשיו. אף אחד לא יונחת במסגרת שלו. לא הקטנה, לא הגדולים. לא אני וגם לא הגבר. כולנו נשארים כאן עכשיו – ביחד. אני ניגשת לחדר שלהם והופכת שלושה ארגזי צעצועים מיותרים עד שאני מוצאת משרוקית מזוינת שרציתי לזרוק ולא זרקתי, כי אני לא זורקת דברים. אני חוזרת לסלון, שלושת הילדים לרגליו של הגבר שממשיך לנסות באגרופים חשופים לתלוש את הדלת כאילו שהחיים שלו תלויים בזה. אני שורקת. כל האוויר יוצא לי מהריאות. שקט עכשיו, אין יותר בכי. "תורידו נעליים" אני אומרת. הם מסתכלים עלי רגע ארוך, ואז מצייתים. אפילו הגבר בועט את נעלי הבית שלו.

"עכשיו קחו את הסנדוויצ'ים שלכם ולכו לאכול במרפסת". הם קמים לאט מהרצפה ויוצאים מהחדר.

"אני הולך להתקשר למנעולן".

"אתה לא מתקשר לאף אחד". הוא מסתכל עלי במבט תמה, אולי זה קצת פחד בעיניים שלו.

"תעשה לנו קפה", אני מחייכת חיוך רחב מדי, עכשיו הוא בטח עוד יותר מפחד.

הוראות למאהב ולג'ודוקאאיריס שפירא ילון

לקוד לפני עלייה למזרן, לחתור
למגע בגבולות הגזרה, לשמור
קשר עין רצוף, להתחיל בחימום. לשמור
עניין בזמן אימונים, לחתור להניע אגן, לחקור
קרבת עור ופנים.

להוקיר בנגיעה, מולך נפש רגישה.
להתמלא, להרעיף, להחזיר קרב הוגן.
לא למהר לגמור, ואם באת אל־חזור –
להזהיר
לפני כניעה.

להשאר חבוק, דבוק בחמדת הצימוד,
לזכור להאזין לנשימות. לרצות לעטוף
מול פציעות. לשאוף להשתפר
כדי רב־אומן, ואז להרפות מניקוד.

אחרי מעשה, בטקס מסודר
לפני היפרדות צימוד הגופים העייפים,
בלחישת עיניים מיוזעות
להביט קרוב, לבחור לכבד.
לראות נשמת־סוכר בתוך הבשר.

לעשות הרגל –
להודות במילים, על הזכות לתרגל.

לסבתאאלון רוזן