ביצירה מבוססת אילוצים, המונח הוראה שני במרכזיותו רק למונח אילוץ. היצירה הידועה ביותר של הקבוצה המזוהה ביותר עם סוג כזה של יצירה, אוליפו, היא ספרו של ז'ורז' פרק "החיים הוראות שימוש" (1978). אולם ההוראה היא רכיב בסיסי בתרבות האנושית; הוראות הן דרך מרכזית שבה משמעות הופכת למעשה. הן מופיעות במתכונת של מתכון, קוד, תפילה, מניפסט או אלגוריתם, כולן צורות של טקסטים שמנחות פעולה בעולם.

הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין תיאר את התקשורת האנושית כאוסף של משחקי שפה, כשהבסיסי שבהם מדבר על שיתוף פעולה בין בנאים שאינם דוברים שפה משותפת. המפתח לשיתוף הפעולה הוא היכולת לתת הוראות זה לזה. אך הוא ממשיך וטוען שמתן ההוראות מכונן מרחב של בלבול ותהייה, שכן אין כלל שמכיל מראש את כל יישומיו האפשריים, ולכן חייבים לפרש ולתחום כל הוראה. ריבוי המשמעות הזה חל גם על המילה עצמה: הוראה (כמו באנגלית, Instruction) משמשת הן כפקודה והן כצורת לימוד והעברת ידע.

הצעד הבא, אחרי הניסיון לפענח את ההוראה, הוא הדילמה האם להיענות לה. הקריאה "Hey, you", שהיא הוראה סמויה שבוחנת מי יסתובבו, כמו הווריאציה המפורשת שלה "תלמיד, עמוד!", שימשו את הפילוסוף לואי אלתוסר לטעון שהמערכות החברתיות ובראשן מערכת החינוך (או ההוראה) מנסות לעצב את דמות האדם בתוך הסדר החברתי. בשנות השבעים של המאה העשרים ניכרו מאמצים של הוגים למקם את ההוראה כמושג ממשטר שמייצר היררכיות של כוח, ומכונן מרחב של צייתנות מול סרבנות.

גם אנחנו, כעורכי גיליון זה, ניסינו למפות מרחב רעיוני: כיצד נתפס מושג ההוראה בקרב יוצרים ישראלים, ובפרט בשנת 2025, שבה מלחמת חרבות ברזל, שבתחילתה נדמתה כמוצדקת, מתארכת משיקולים פוליטיים על חשבון חייהם של רבבות אנשים. אומנם, ספר השירה המזוהה ביותר עם יצירה מבוססת הוראות הוא אשכולית מאת יוקו אונו (1964), חלוצת האומנות הקונספטואלית שהחליפה ביצירה את התוצר בהוראות ייצור. אבל ידענו שהיצירות שנקבל מייצגות פחות את הדיוק, הצניעות והניואנסים היפניים, ויותר את המורכבות הישראלית המחוספסת, ואולי אפילו התבוננות עליה מבחוץ.

ציר אחד של הגיליון מציג את מערכות היחסים שיוצרת ההוראה. נעה כ"ץ בוחנת את ההוראה במשחק השפה הבסיסי, בינה לבין עצמה, כשהיא מדמה מערכת יחסים בינה לבין שיבוט שלה, דניאל עוז סוקר אותה בינינו לבין הבינה המלאכותית שיצרנו והתאמנו אישית, ואבי מישר מעלה לענן את הציווי התנכ"י "לך לך". ציר אחר בודק לא רק את האתיקה, אלא גם את האסתטיקה של ההוראה: נטע לב טוב מסרבת לקבל את הצורה הוויזואלית שבה המדינה מורה לנו לזכור את השכול, לידה שרת מסד מציגה את האורנמנט שיולדת הוראה, אליה אוטוצ'קין חוקר את התנועה שמייצרת ומתעדת ההוראה, אליה הורן מציגה את מניפסט הדאדא הנודע של טריסטן צארה כמכתב אִיום, וניר גלעד מייצר נובלה חזותית שמורה לנו איך לבחור כדי להתקדם אל עבר אמת שלא ממהרת להגיע.

בנוסף לכך, איחדנו יצירות למקבצים, בניסיון למפות נושאים עיקריים ביצירות מבוססות האילוצים שקיבלנו. נושאי העל שזיהינו הם המלחמה, ההתנהלות במשחק החיים, ההוראות הקשורות בחושים, וכמובן אלה הנוגעות בלב. נעה שחם, יונדב פרידמן, אמיר מנשהוף, עמוס שולצמן, יצחק גוילי וראובן פרומר מורים לנו איך שורדים במלחמה, איך כותבים בה, איך משדרים בה ואיך מסרבים לה. אלה נובק, עינה קפלן לקח, עמוס שולצמן, טינו מושקוביץ, מיכל לוין ושהם מידן דנים בקיום של תרופות, מיניות, קפה ושטיפת כלים, כלומר החיים עצמם. אורי שכטר, דנה גולדברג, נעה שחם, בן אייזנשטיין, טלי אשר וניר גולדשטיין מנסים להורות לעצמם ולנו איך לחוש, ולחושים איך להניע אותנו. אלכס בן־ארי, עדנה חלד, יפעת טללייבסקי, איריס שפירא ילון ואלון רוזן מנסים לנסח לעצמם הוראות לשרוד מערכות יחסים, להתגבר עליהן, להתגעגע ולאהוב.

פתחנו בלומר שהוראות הן דרך מרכזית שבה משמעות הופכת למעשה, ונסיים בלומר שזו דרך שבה מעשה הכתיבה הופך פעולה לבעלת משמעות. הקהל הישראלי מורגל ביצירות קלות שנובעות מיידית מתוך כוונה להביע רגש או מחשבה, ואילו כאן הקריאה היא אחרת, נובעת מתוך אבן בניין בסיסית בשפה. והינה, הגיליון שנפרש לעיניכם אינו אוסף של מבנים בשפה, אלא מארג רגשי ויצירתי, הכולל בתוכו יוצרות ויוצרים מתחומים שונים ועם שיטות יצירה שונות. בכל העבודות מסתתרת הוראה אחת, מעט נסתרת: להצטייד בתקווה, לקום וליצור.

נובמבר 2025.

~ ~ ~

עורכי הגיליון: נורי לוי וערן הדס.

יד המערכת: מיתר מורן.

מוציא לפועל: איל יהוה גרוּס.